בועת מחשבה

בלוג העוסק באנימה, מנגה ובתרבות האוטקו שבניהם. בלוג מחשבות רציני כמעט לגמרי, אני מניח.

קבל עדכונים מבועת מחשבה

אין טעם לטעון כי המושג "הקהילה", על הטיותיו והקשריו הרבים, הפך לכה מרכזי בשיח של מעריצי האנימנגה רק הודות לדיונים מלאי ההשמצות, הרפש ותרבות הדיון הקלוקלת שנוצרו במסגרת הבחירות האחרונות לוועד אמא"י. אחרי הכל, גם אם הבחירות הללו הצליחו להסעיר את הביצה המקומית שלנו, מכל הסיבות הלא נכונות, הרי שמדובר במושג המלווה את מעריצי האנימנגה בישראל באופן כזה או אחר מן הרגע הראשון, גם אם לעיתים בסדר; עם זאת, אופי השיח הזה כן מהווה סיבה טובה מספיק לדיון מחודש במושג הזה, ובמשמעויות שלו כלפי חוץ וכלפי פנים. אם להשתמש בהגדרה הקיימת בויקיפדיה, ויסלח לי על כך אבן שושן, הרי שקהילה היא "קבוצת פרטים שיצרו קשרים חברתיים הפועלים בגבולות מסוימים, מקושרים למקום, ויש להם מאפיין רצון או עניין משותפים."

מתוך הגדרה זו עולות, קופצות אפילו, שתי הסוגיות העיקריות והמהותיות עליהן עלינו לתת את הדעת אם ברצוננו לתפוס את לב העניין, ולהתייחס לסימני השאלה הצפים זה זמן מה מעל המסגרת החברתית של מעריצי תרבות האוטקו בישראל. הראשונה קשורה באותו רצון או עניין משותף, והשנייה לאותם גבולות מסוימים, גם אם לא בהכרח בתיאום מלא ומדויק להגדרה.

בניגוד לרושם הראשוני, ואולי גם לדעת הרווחת, ההבדל בין האופן בו מעריצי תרבות האוטקו בארץ נהגו בעבר לכנות את המסגרת החברתית בה הם התקיימו ("קהילת האנימנגה", "קהילת מעריצי האנימה והמנגה" וכו'.) לבין האופן בו הם נוהגים לכנות אותה כיום ("הקהילה", בפשטות) אינו סמנטי כלל ועיקר. זהו תסמין של תופעה רחבה ושקטה, שאת שורשיה צריך לחקור בנפרד, הגורמת להתמוססות וערפול המאפיינים המשותפים המקוריים אשר היו נחלת קהילת האנימנגה בעבר, ומעבר למכלול מאפיינים רחב ואמורפי יותר, המהווה בסיס ל"קהילה". המילים אנימה ומנגה, או אוטקו בשביל ההקשר הרחב יותר, נדחקו מקדמת התודעה של רבים וכתוצאה מכך גם מאוצר המילים בו הם עושים שימוש, פשוט משום שקרנם של הדברים העומדים מאחורי המילים הללו ירדה בעיניהם.

הסחיפה הזאת מייצרת מציאות מוזרה למדי, המולידה בתורה מצבים מוזרים עוד יותר, דוגמת קוספליירים אשר לא צרכו את התוכן מתוכו הם בחרו את הקוספליי שלהם ("אבל זה יפה!") – במקום להוסיף ולהרחיב את הקיים, מיני מרכיבים שהיו שוליים, משניים ואקסצנטריים יותר בתרבות האוטקו ונספחיה החלו להחליף ולעוות את אותו בסיס קיים. שתי דוגמאות נוספות לכך אפשר למצוא בהתייחסות המשמעותית לה זוכה Nico Nico זה זמן מה, גם אם הדומיננטיות שלו ירדה בחודשים האחרונים, ובמסיבות ה-J-Music שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הקהילתי.

במקום הרס "מוסדות" קיימים, יהיה זה קוספליי או אחד משלל תחומים אחרים, השינוי הזה מרוקן אותם טיפין-טיפין מתוכן ומייצר להן מעין גרסאות "איזור הדמדומים". אפילו מבט חטוף על הפורומים השונים, בהם מתקיימים מעריצי אנימנגה ונספחיהם במרחב הווירטואלי, מגלה את השינוי בדגש של המסגרות החברתיות של "הקהילה" מן הפן הנושאי ("מקצועי") לפן החברתי. "הארי פוטר חברתי" היא אומנם דוגמא קיצונית למדי לאן תהליך כזה יכול להוביל, אבל דוגמא מייצגת בכל זאת.

לחידוד וסיכום הסוגיה הזאת, ניתן לטעון ללא טיפת משוא פנים, כי המסגרת המכונה כיום "הקהילה" משמשת יותר ויותר כבית למגוון אנשים שלא מצאו את מקומם, מבחירה או שלא, במסגרת חברתית "רגילה", והקשר שלהם לתרבות האוטקו בצורתה הקלאסית זניחה; זאת במקביל לאכלוסה ע"י מעריצי אנימה ומנגה מן המניין, ההופכים לרוב הולך וקטן.

שאלה מעניינת בהקשר הזה, גם אם רק ברמה התיאורטית, היא האם אנו מתקדמים במלוא המרץ אל הנקודה בה בסופו של דבר "הקהילה" תאלץ להתפצל, לאור המשך הגדילה שלה; בין העיסוק בתרבות האוטקו\פופ היפנית, לבין זרם מקביל ובולט בתרבות האלטרנטיבית בישראל. או שאולי הסוגיות הללו כה קשורות אחת בשנייה, עד כדי כך שהשינויים הללו הם לא יותר מהתפתחות מתבקשת?

היה לכך התשובה אשר תהיה, השאלה הזאת מקשרת אותנו ישירות לסוגיה השנייה עליה צריך להרהר – אותם "גבולות מסוימים", בהקשר המעט שונה שנדרש כאן. מוסכמות התנהגותיות ותפיסתיות עומדות בבסיסה של כל התארגנות חברתית, והן שמאפשרות התקשרות תקינה ומקובלת על כל חבריה של ההתארגנות. מכאן אפשר כבר להצביע על סיבת העיסוק בסוגיה הזאת – כל עוד המכנה המשותף העיקרי של מעריצי אנימנגה ונספחיהם היה נושאי ("מקצועי"), המוסכמות החברתיות "הרווחות" הן ששלטו בהתרחשויות והנחו את המעריצים איך להתייחס לעניין זה או אחר, על אף העובדה שהמעריצים התקיימו במקביל למסגרת חברתית "רגילה"; הדחייה, מבחירה או מחוסר בחירה, של המסגרת הזאת לא סנוורה את האושיות והם השכילו להבין שעל אף העוול שחוו, קיימת לגיטימיות ברורה לרוב המוסכמות ההתנהגויות הרווחות, "הרגילות". הקיצוניות ההתנהגותית הייתה בהחלט קיימת, אך היא הוגדרה ככזאת ונדחקה לקצוות ולפינות האפלות של קהילת האנימנגה.

התוצאה הישירה של הסחיפה במכנים המשותפים של המסגרת החברתית שהיא הקהילה, הייתה התפוגגות הדרגתית אך מתמשכת של ההבנה הזאת, שחפפה תהליך מקביל של שינויי בדפוסי ההתנהגות המקובלים בחלקים כאלה ואחרים של הקהילה. הקיצוניות החלה מזדחלת לאיטה אל מרכז הבמה – ככל ששונות הפכה לרכיב דומיננטי יותר בהגדרת הזהות של המסגרת שהיוותה להם קורת גג, כך הפכו חבריה והמצטרפים החדשים אליה ליותר עוינים, גם אם לא בהכרח במודע, לכל המשויך "לרגיל". זו הקרקע הפורייה עליה צמחו תקריות דוגמת זאת אשר התרחשה במפגש ישראטקו, או ההטרדות שהפכו לחלק מהנוף בכנסי האנימה השונים.

מטבען, מסגרות חברתיות מייצרות בנקודה מסוימת בחייהן שפה ייחודית במידה כזאת או אחרת המשותפת לכלל חבריהן, מעצם קיומן הן מייצרות "ערך תרבותי" בדמות מנהגים, טקסטים והיסטוריה כללית. ייתכן ובכך מסתכם כל העניין, ייתכן שקהילת מעריצי האנימנגה ונספחיהם מוצאת סוף כל סוף את מקומה העצמאי בים של הקיום החברתי, אך קשה לי להאמין שזה אכן המקרה – התמונה המשתקפת במראה לא נראית מחמיאה מספיק כדי להצדיק הסבר כה מונומנטאלי, מה גם שמספיק להביט בקהילות מעריצים אחרות בחלקו המערבי של העולם כדי להבין שקהילות מעריצים מתפתחות ללא הרף, רק שזה לא הכיוון אליו הן עושות את זה.

אין בשורות הללו קינה לתקופת זוהר שחלפה, כי הרי לא באמת "היה פה טוב יותר פעם", בלי מחזות הזמר שצמחו מתוך קהילת המעריצים, דוכני היוצרים שמעשירים את קיומה ושאר ירקות. יש כאן סך הכל ניסיון להצביע על כך שאולי איבדנו את הדרך בין כל הדברים הללו, שהפכו להסחות דעת ברגע של חולשה קבוצתית, וכי הגיע הזמן שנסתכל סביבנו, על המצב כפי שהוא, ונחליט בחוכמה לאן מועדות פנינו ומה אנחנו בעצם מחפשים.