בועת מחשבה

בלוג העוסק באנימה, מנגה ובתרבות האוטקו שבניהם. בלוג מחשבות רציני כמעט לגמרי, אני מניח.

קבל עדכונים מבועת מחשבה

עתה שכאמ"י 2010 בנקה סאי מאחורינו, ועליו בתקווה עוד יכתבו כאן מספר מילים, הגיעה העת להזכיר דבר מה נוסף המשמש בתורו כתירוץ גרוע לכך שהמקום הזה שומם כהרגלו – פסטיבל אייקון 2010 – מבעד למראה.

בניגוד לשנה שעברה, הפעם הפסטיבל לא ייחד יום מימיו כ-"יום אנימה" מבחינת התוכנייה שלו; שילוב מצער בין תזמון הבחירות לוועד אמא"י, שלא השאירו לארגון פנאי לעסוק בסוגיה ולסייע לאגודת המד"ב, לבין הדרמה שהתרחשה במחוזות הרחוקים של קהילת המד"ב והפנטזיה, אשר הובילה להתפצלותה של התארגנות חדשה מתוך אייקון, בראשות מנהלו לשעבר של הפסטיבל, המקיימת במקביל אליו את "אייקון TLV".

עם זאת, זה לא אומר שהשנה כלל לא יהיו תכנים הקשורים באנימה ומנגה בפסטיבל – בחזית הכוחות הדלילים עומד רז גרינברג, הלא הוא עמוד התווך של הרצאות על אנימה ומנגה בישראל, אשר יעביר הרצאה על סטודיו TOEI, ממנו יצאו מהיצירות המשפיעות והמופתיות של האנימציה היפנית וכמה מהיוצרים המוכשרים והמוכרים שידע התחום מעודו. לימינו ניצב עבדכם הנאמן, אשר יעביר הרצאה על יקום-העל של Gundam; על מאפיינו, ההיסטוריה הארוכה שלו ועל מקומו בתרבות הפופ היפנית. מדובר בהרצאה המכוונת למעריצים אדוקים ולאנשים להם המילה גנדאם זרה. מדובר בעצם בגרסה משודרגת ומחודדת של ההרצאה מכנס גאקקון 2008. באותה נשימה יהיה חשוב להזכיר, בעיקר לכל מי מהקוראים אשר התרגל לכנסי אנימה ישראליים, כי כרטיס כניסה לכל אחת מההרצאות יעלה 40 ₪.

מי שהרצאות הן לא כוס התה שלו, יוכל ליהנות משתי הקרנות נוספת של "המעשה המוזר של X בשעת לילה", סרט פרודיה ל-Soul Eater של קבוצת SE, אשר זכה להצלחה בכאמ"י 2010 ובדיעבד התברר כגולת הכותרת של תוכניית הכנס. את פרטי ההקרנות, אשר התאפשרו תודות למאמץ מרוכז של חבר וועד אמא"י, ניתן למצוא באתר הרשמי של קבוצת SE.

בהערת שוליים, אציין כי קיימת אפשרות סבירה ביותר ששמה של ההרצאה על יקום-העל של Gundam יופיע גם בתוכנייה של כנס פורים הקרוב, זאת לאור מחירו הגבוה של כרטיס כניסה אליה בפסטיבל, אליו לא הייתי מודע כשנידבתי את עצמי.

נ.ב: לא שכחתי את הכמות האדירה של התגובות שהפוסט הקודם קיבל – פוסט המשך נמצא בשלבי עריכה אחרונים ויתפרסם בסוף השבוע הקרוב.

לא מעט נאמר ונכתב כבר על פרקה הראשון של Gundam Unicorn, במחוזות רחוקים ובשלל שפות זרות. על ההפקה המהממת, על כוראוגרפיית הקרבות שמשאירה את הצופה על קצה הכיסא, על הבימוי, הדמויות ועל עוד שלל נקודות – על המכלול השלם שהפך את הפרק הזה למחייה של יקום שלם, ואת גרסת ה-BD שלו למובי דיק של רשימת הקניות שלי בטיול ביפן. זו כנראה הסיבה שאני מעדיף להקדיש מספר מילים דווקא למה שחבוי בנבכי הפרק עצמו והצליח לתפוס את תשומת ליבי – קופסת לפלס (Laplace Box).

אותו פריט מסתורי המתמקם במהרה במרכז ההתרחשויות, מוצג כדבר המסוגל למוטט את שלטון הפדרציה ואשר אחראי לשגשוג ולעושר של קרן ויסט (Vist Foundation), המחזיקה בו מאז שהוקמה. בעיני מייסד הקרן וראשה הנוכחי, זהו דווקא דבר מה המסוגל להחזיר את ה-Universal Century למסלולו "המקורי" ו"התקין" – זהו בעצם סימן השאלה הגדול ביותר של עלילת הסדרה, ובו בזמן כלל לא סימן שאלה של ממש.

כבר בסצנה שפותחת את הפרק נשלף הרמז למהותה של הקופסא, או שמה של תוכנה המוזר – זוהי האמנה המקורית של הפדרציה, חרוטה על לוח אבן, אשר נוצרה לרגל המעבר לשיטת הספירה החדשה ותחילת ההגירה של האנושות לחלל. העותק היחיד של מה שהיה אמור להיות מוצג בטקס החגיגי לכבוד המעבר לספירת ה-UC, ואשר אבדה במתקפה של ויסט הצעיר ושאר חבריו המהפכנים על תחנת לפלס, בה התקיים האירוע.

הכיצד ייתכן שלוח אבן בן כמעט מאה, יכול לא רק לאיים על מערכת שלטון שלמה, אלא עלול אף להביא לסופה של המציאות הנוכחית ממש? פשוט משום שהוא הדבר היחיד שיכול – משום שהוא מכיל פיסת מידע חשובה מעין כמוה, אמת המסוגלת למוסס את יסודות הסטטוס-קו הפוליטי בעולם ולשפוך אור על שורש מאה שנות היסטוריה רווית דם, סבל ואלימות.

קופסת לפלס אינה איזה נשק סודי ובלתי מנוצח או פיתוח טכנולוגי מרשים, משום שאלו לא מסוגלים למוטט את הפדרציה, כפי שהוכיחה מלחמת השנה (One Year War) והמאבקים המזוינים שהיא הולידה. היא מכילה דבר נורא בהרבה – חופש. האמנה, בגרסתה המקורית, הכריזה כי תושבי המושבות הם שווי זכויות ואינם נחותים בדבר לאלו שבחרו להישאר על כדור הארץ, וכי כובד משקלה של ממשלת הפדרציה תועבר אל ביתה החדש של האנושות, החלל – האמנה היא האמנציפציה של תושבי החלל מידי אלו שנשמתם עוד כבולה לכדור הארץ, בכך נח כוחה המפלצתי ולכן חשוב לשמור את קיומה בסוד.

כמעט מאה מאוחר יותר אלו אולי רק מילים החצובות בסלע, אך המשמעות שלהן טומנת בחיכה השלכות מרחיקות לכת. אילו הן היו רואות אור יום, המילים הללו היו מסגולות אולי למנוע את יצירת הנסיבות שהולידו את מלחמת השנה והמאבקים המזוינים שרדפו אותה כצל, ייתכן והן היו מונעות מאה שנות סבל, אפליה ורודנות ונותנות סיכוי ליצור מציאות טובה יותר, שאת דמותה קשה לדמיין. על כך בעצם מבקש ויסט הזקן מחילה – על כך שבמו ידיו לא רק רצח כה רבים אלא גם חיסל עתיד מבטיח, שלמענו נלחם מלכתחילה. זו גם הסיבה שנדרש מישהו ראוי לקופסא – בידיים הלא נכונות, האמת המטלטלת הזאת תבוזבז כהצדקה למרחץ דמים חדש, ותוחמץ ההזדמנות לתקן ולו במעט את ה"עיוות" בעולם.

מכל הדברים, קו המחשבה הזה, על הטרגדיה של יקום ה-UC, העלה בעיני רוחי טרגדיה אחרת, ומוחשית יותר – זו של אלכסנדר השני, "אלכסנדר המשחרר", קיסר רוסיה מאמצע המאה התשע-עשרה, אשר מצא את מותו מידי מהפכנים בני ארגון אידיאולוגי קיצוני בשם "רצון העם". אלכסנדר זכה לכינויו על כך ששחרר את העריסים הרוסיים מעבדותם בכל רחבי המדינה, ובכך יישר קו עם שאר אירופה באיחור קל של כמעט שלוש מאות שנה. מעבר לכך הוא היה אחראי לרפורמות בכלכלה ובמסחר, אשר יצרו חופש כלכלי גדול יותר לאזרחים מן השורה, והחל לפתח את מערכת הרכבות של המדינה במטרה להצעידה קדימה. ביום שקדם להתנקשות בחייו, הוא אישר את הנוסח הסופי של ההחלטה להקים את ה"דומה", בית נבחרים בעל סמכויות חוקיות מוגבלות – צעד ראשון בדרך למעבר למלוכה פרלמנטארית, בדומה לאנגליה.

כתוצאה מההתנקשות, אלכסנדר השלישי, שירש את כס אביו, גנז לגמרי את רעיון הקמת בית הנבחרים, הגביר באופן משמעותי את רדיפת מתנגדי השלטון בידי המשטרה החשאית, גיבה דרך חוסר פעולה גל פוגרומים ביהודים ובלם במקומו את גל הרפורמות של אביו. המתנקשים, אשר רצו ליצור חברה סוציאליסטית בה יהיה שוויון רב יותר בין כלל תושבי המדינה, יצרו במו ידיהם מציאות גרועה עוד יותר מזו שרצו לשנות, וכזאת שהובילה בסופו של דבר למהפכה הבולשביקית ולמאה שנות סבל, אימה, רודנות וחוסר ודאות.

בלהט המהפכני העיוור שלהם, הם נתנו לשאיפה שלהם ליצור עולם צודק יותר להוליד טרגדיה בקנה מידה בלתי נתפס. בניגוד לויסט, להם לא הייתה אפשרות להפנים את תוצאות מעשיהם ולהכות על חטא, להם לא הייתה קופסת לפלס, וזו אולי תזכורת לחשיבותו של מד"ב אמיתי ודוגמא נוספת למה אני מוצא באנימה כמדיום.

השאלה המרכזית באמת של Unicorn היא אם כך, לא מה מכילה קופסת לפלס, אלא האם בכוחה באמת ובתמים לשנות ולדחוף את המציאות לכיוונה המקורי – האם היא מסוגלת לעמוד אל מול נחשול היסטוריה בן מאה שנים ולגבור עליו בסופו של דבר? החודשים עד שחרור הפרק הבא של הסדרה הולכים להיות ארוכים במיוחד.

תגיות:

כפי שחדי ההבחנה כבר בוודאי הסיקו, הפוסט הזה מתפרסם כבר מחוץ לגבולות יפן, קצת אחרי שהתאוששתי מטיסה ארוכה במיוחד, כך שנראה כי הטיוטות המדוברות על אקיהברה ושאר מקומות תתפרסמנה כרטרוספקטיבה משויפת יותר ולא כרשמים בזמן אמת. בינתיים, עד שאתפנה לשייפן, את החלל הריק ימלא עוד פוסט ניחומים – תמונות והערות על השלל מסבב קניות השני והאחרון בחנויות האנימה והאוטקו של אקיהברה. אומנם הזדמן לי לבקר מאוחר יותר גם בנאקנו (Nakano), אך בדומה לדרך הנערה (Otome dorii), לא מצאתי שם משהו שהצליח לתפוס מספיק את תשומת ליבי.

האפשרות שאקנה קונסולת PSP משומשת באקיבה עלתה באופן כמעט טבעי הרבה לפני שרגלי דרכה ביפן. המימוש של הקניית הזאת לעומת זאת, היה קצת מורכב יותר, דווקא בגלל הכמות האדירה של חנויות שונות משונות שמכרו יחידות משומשות. גם עם קניות ההשלמה של מארז, מגן מסך וכרטיס זיכרון, המחיר הסופי של הקונסולה עדיין יצא מגוחך בסטנדרטים ישראליים. בניגוד לצמד הקודם של משחקי הגנדאם ל-PS2, זו לא הייתה קניית דחף – Giren no Yabou הוא משחק אסטרטגיה מפורסם, בחוגים הרציניים יותר של מעריצי מכ'ה (Mecha) בכלל וגנדאם בפרט. כנגזרת מכך, קיים תרגום מפורט לשפה האנגלית של תפריטי המשחק וסביב המשחק עצמו קהילת שחקנים ומעריצים בינלאומית שתמיד שמחה לעזור.

נדמה שהנטייה הבלתי צפויה לכיוון קניית דברים הקשורים ב-Type-Moon הגיעה לקרשנדו עם הקנייה הזו של Tsuki-Bako – מארז קשה להשגה שמכיל את Tsukihime, ה-Plus-Disc של המשחק ו-Kagetsu Tohya. בהתחשב בכך שמדובר בפריט השני היקר ביותר שקניתי בטיול אחרי ה-PSP, אני מוצא מעט נחמה בכך שמדובר בנובלות ויזואליות קלאסיות וכי כל הדברים הכלולים במארז תורגמו לאנגלית. כמה ימים לפני השיא הזה שמתי את ידי על הנספח לשלל הצנוע המוצג כאן – Fate/hollow Ataraxia, במארז המיוחד והגדול במיוחד הכולל קלפי טארוט, שהצלחתי למצוא בדן דן. כך שבעצם השגתי את כל הנובלות הויזואליות של Type-Moon, ועכשיו נשאר רק לפנות כמה חודשים טובים מחיי.

העיסוק הפעיל והמגוון במשחקי וידאו ישנים – תחילת העשור ואחורה – והקונסולות שלהם, המוזן באופן הדדי ע"י חנויות ייעודיות לנושא, היה אולי הגילוי המפתיע של הביקורים באקיבה ובמידה מועטה יותר גם בדן דן (Den Den City). יש משהו מרתק ומפליא בכך שאתה יכול להיכנס לאחת מהחנויות הללו, להסתובב בהן כמה דקות, ולצאת עם קונסולת Super Famicom משומשת וכמה משחקים שכל אחד מהם הוא פיסת היסטוריה בפני עצמו. זה אולי הפריט הכי פחות שימושי שקניתי, אך אם כבר צריך מזכרת לתגלית הזו, אם כבר פיסת היסטוריה, אז למה לא משהו סמלי כמו Final Fantasy הראשון ל-Famicom, באריזה המקורית?

ובכן, מדובר בשלל צנוע שמסכם מסע קניות שאפשר לסכם באופן כללי כצנוע, בהתחשב בנסיבות. מתברר שיש מעלה טובה בכך שאיני מתעניין בפיגרים ובכך שמחירי הדיסקים השונים ביפן גבוה באופן מעט מגוחך כשמדובר באנימה, אחרת הארנק שלי היה מתאבד עוד בחצי הדרך. מצד שני, הצניעות הזאת מתעתעת – כל נובלה ויזואלית בערמה, קטנה ולא מרשימה ככל שתהיה, מסתירה בחיכה עשרות שעות התעסקות, כמו גם הרכבת מודול הגאנפלה והנובלות הקלות שדורשות לימוד אינטנסיבי של יפנית.

נ.ב: מישהו מתנדב לתרום ארון או מדף קיר? לפתע התברר לי שאין איפה לשים את כל השלל הזה בחדר.

לפני שאני מתפנה לכתוב כמה מילים על היום שביליתי ביריד האנימה הבינלאומי של טוקיו, ונראה שיש הרבה על מה לכתוב והרבה תמונות לשתף, צריך תחילה לסכם את סבב הקניות של דן דן (Den Den City), איזור חנויות האוטקו ובמייד קפה (Maid Café) של אוסקה וסביבתה. בניגוד לרושם שאולי נוצר, תודות גם לכך שלא צילמתי את אחד הפריטים הקבור אי שם בארון, דלות ערמת הקניות מצביעה רק על העובדה שמצאתי את רוב מה שחיפשתי בטוקיו ולא שדן דן מגוונת או מעניינת פחות מאקיבה (Akihabara). ביותר ממובן אחד, דווקא ההפך הוא הנכון – אזור דן דן מרגיש הרבה יותר אוטנטי, טבעי ומציאותי יותר מחנויות הענק של אקיבה. זה כנראה קשור גם בעובדה שהאוטקו כאן, בדומה לכלל אוכלוסיית העיר והאזור, פחות פורמאליים ויותר אנושיים מעמיתיהם בטוקיו.

את מודל הגנפלה (Gunpla), הלקוח מ-Gundam Unicorn, מצאתי בחנות הדו-קומתית המוקדשת לגנדאם, אחת החוויות הייחודית של דן דן – בעיקר למעריצי גנדאם. כלים להרכבת גנפלה לעומת זאת (נייר שיוף, סכין ייעודית וכו') לא הצלחתי להשיג, משום שהגעתי בדיוק יום לפני חידוש כלל מלאי החנות. את הדיסק האחרון של Umineko, אשר מכיל את חלקים חמש ושש, החלטתי לקנות באופן ספונטני בעיקר בגלל למחיר שלו, אם כבר יש הזדמנות לקנות עותק במחיר הגיוני – אחרי הכול החלק החמישי תורגם כבר לאנגלית.

היתרון העיקרי של מגזין Newtype בגרסתו היפנית, כמובן מעבר לעובדה שבניגוד לגרסה בשפה האנגלית, זו עדיין חיה ובועטת, הוא התוספות שמצורפות דרך קבע לגיליונות המגזין. במחיר של כ-30 ₪ אפשר לרכוש עותק של גיליון חדש, אליו מצורפים מיני מוצרים שלעיתים יכולים לפצות על חוסר הידע ביפנית של הקונה. במקרה שלי מדובר בגיליון חגיגי, לכבוד 25 שנה למגזין, אשר כלל מחזיק מפתחות רשמי של המגזין וחוברת פוסטרים קטנים שמכילה תריסר פוסטרים ממיני סדרות מפורסמות.

אם כבר רצף קנייה של משחקי נובלה ויזואלית, אז למה לא לנסות את הגיליון החדש של Comptiq, מגזין העוסק בתחום – בעיקר כשהוא מגיע, בדומה ל-Newtype, עם כל מיני תוספות מעניינות וכמה פרקים של כותרי מנגה לא עלומי שם. שתי התוספות שצורפו לגיליון הן לוח שנה של Lucky Star וחוברת מידע מעוצבת העוסקת בפרויקטים האחרונים של Type-Moon, אם זה משחק ה-PSP החדש שלהם או העיבוד הקולנועי למסלול ה- Ultimate Bladeworks של Fate/Stay Night.

אחרונים חביבים הם עוד צמד פריטי Type-Moon – האחד הוא הכרך הראשון בדרמה הקולית של Fate/Zero, שבתקווה יעזור לי לתרגל את הבנת הנשמע ברגע שאגיע לשלב הזה בלימודי היפנית, והשני הוא ספר המציג את מאחורי הקלעים של תהליך העבודה על הנובל של Fate/Zero, אשר כולל הרבה טקסט אך גם לא מעט תמונות.

מעבר לכל אלו קיים לו גם עותק יד-שנייה במצב מעולה של Fate/hollow Ataraxia, שהצלחתי למצוא ממש בדרך נס במחיר נמוך במיוחד, באחת מהחנויות הקטנות, הפנימיות והשקטות יותר של דן דן. הוא לא זכה לככב כאן פשוט משום שהספקתי לקבור אותו עמוק בארון כשחזרתי לטוקיו.

נ.ב: הקליקו על התמונות כדי לגלות את משמעות החיים.

אני יודע שהבטחתי לכתוב, אבל מתברר שיש הרבה יותר מה לעשות ביפן משחשבתי בתחילה – יהיה זה קשור לתרבות האוטקו או לא. זה לא אומר כמובן שלא כתבתי מספר טיוטות שתתפרסנה בתקווה בימים הקרובים, בעודי כאן, עדיין חווה את המוזרות של יפן. בינתיים אפשר להעביר את הזמן בבהייה בחופן תמונות של השלל שצברתי עד עכשיו באקיהברה (Akihabara), עם סיום הסבב הראשון בטוקיו (הפוסט נכתב מאוסקה). בינתיים הספקתי כבר לבקר בדן דן (Den Den City) ולקנות עוד מספר דברים, אבל זה יישמר למועד מאוחר יותר.

הדו'גינשי הללו הם אולי החלק המפתיע של מסע הקניות שלי עד כה. בין חוסר הידע של השפה לבין הספקות שלי בכל הנוגע לסבירות למצוא דברים שהם לא פורנוגראפיים ואשר יעניינו אותי, הצלחתי לנכס כבר שבע חוברות והיד עוד נטויה, אם כי לא יותר מדי. מה גם שמחירי היד שנייה שלהם ממש לא עוזרת לי להימנע מלקנות אותם.

נובלות ויזואליות כיכבו בראש סדר העדיפויות כבר בשלב מוקדם יחסית בחשיבה על מה צריך לקנות אם כבר מגיעים ליפן. את חלקן, כפי שאפשר לראות, בינתיים הצלחתי להשיג שלוש – כולן חוץ מאחת תורגמו לאנגלית ע"י מעריצים – בעוד שהשגת השאר התגלתה כמשימה מורכבת מחשבתי, בהתחשב בותק שלהם ובמחזור ההדפסה הנמוכים של משחקים כאלה (קרי, זה יקר). המנגה ונובלות היו כבר קניית דחף, עם מעט סמליות – לרצון האדיר שהתעורר בי ללמוד יפנית באופן רציני כשאחזור לארץ. המבחר והמחירים פשוט מגוחכים מדי.

אפשר להגיד שצמד משחקי ה-PS2 הללו היו גם הם קניית דחף במקום מסוים, אבל לפחות הן נקנו בדוכן בשוק פשפשים שהתקיים ברחוב צדדי באקיבה ביום ראשון, בכ-40 ₪. מדובר בצמד משחקי גנדאם לא רעים שלא ראו אור באנגלית, ובתקווה הם ישמשו כעוד גורם שידחוף אותי קדימה בלימוד השפה היפנית בבוא העת.

אחרונים חביבים הם צמד הגאשאפונים (Gashapon) שמצאתי בין ביקור בחנות גדולה אחת לאחרת, והם מהווים תחליף מפוקפק לפיגרים של ממש שהחלטתי בינתיים לא לקנות. אני פשוט לא איש של פיגרים, אלא אם כן מדובר בגאנפלה (Gunpla) שהרכבתי בעצמי או במשהו שבאמת ובתמים יתפוס את תשומת הלב.

סך הכול במדובר בשלל צנוע מכל הבחינות, אך כל מי שהתחיל לדאוג, אל חשש – ברגעים אלו ממש דן דן נמצאת במרחק הליכה מן האכסניה בה אני שוהה ואני מתכנן לבקר שם לפחות עוד פעם אחת. מעבר לכך, בימים האחרונים של הטיול מצפה לי גם סבב נוסף באקיהברה, בתקווה למצוא כמה דברים נוספים מרשימת המכולת שהוכנה מבעוד מועד.

נ.ב: הקליקו על התמונות כדי לראות משהו מפתיע.
נ.נ.ב: אני מודע לעובדה שהטקסט מעט גס ביחס למקובל כאן, אבל בשביל לשייף אותו צריך זמן שאין לי – עדיף זה מכלום, הלא כן?