בועת מחשבה

בלוג העוסק באנימה, מנגה ובתרבות האוטקו שבניהם. בלוג מחשבות רציני כמעט לגמרי, אני מניח.

קבל עדכונים מבועת מחשבה

ארכיון עבור קטגוריית ’מאמרים וכתבות‘


הם גרועים? אולי, אבל זאת זכותם כל עוד הם נהנים.

בכל קהילת מעריצים מפותחת מתקיימים מתחים מסוימים בין חבריה הצעירים לבין אלו הותיקים, בין אלו המגדירים עצמם מעריצים "מקצועיים" לבין אלו המתאפיינים בעניין מזדמן יותר בתחביב; זהו חלק מובנה מהדינאמיקה החברתית שלהן. הדבר נכון במיוחד בקהילת מעריצים הסובבת תחום כמו תרבות הפופולארית היפנית, בו צבירת הון תרבותי ו\או רכישת כישורים ויכולות משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת "ערכו" של מעריץ – אפשר להסכים שמהותי הרבה פחות אם אתה חדש או ותיק בקהילת משחקי לוח, מאשר היה הוא חדש בקהילת האנימה והמנגה (ולא בהכרח בישראל) או בנישות מסוימות של קהילת המד"ב המערבית.

המתח הזה מוליד מפעם בפעם קונפליקטים פנימיים, בעיקר סביב שאלות מכוננות; איך מגדירים מעריץ "אמיתי", מה צריך להיות חלקו היחסי של כל "צד" בפעילויות המתקיימות עבור המעריצים וכו'. למרות הדחף הראשוני לראות במתחים ובקונפליקטים אלו דבר המערער את יציבות הקהילה, עצם קיומם עוזר בעצם לייצר ולקיים קהילת מעריצים חיה ובועטת הנעה קדימה. אלא אם כן המתח והקונפליקטים שהוא מייצר מדרדרים לנקודה בה דה-לגיטימציה הופכת לחלק מקובל מהשיח, אז הם הופכים לסכנה ממשית לבריאות הקהילה.

נראה שדווקא זה בדיוק מה שמתרחש בתת-הקהילה שהתהוותה סביב תחום הקוספליי בישראל זה זמן מה.

הצמיחה והשיפור המהירים באיכות ובמורכבות הקוספליי בארץ בשנתיים האחרונות, הביאו להתהוותה של תת-קהילת קוספליי ולהתפתחותה עד לנקודה בה תחרות אינטנסיבית, גם אם היא לא גלויה רוב הזמן, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, וקיים בה סף סובלנות נמוך למדי כלפי תוצרים לא מרשימים או כאלו שלא עומדים בסטנדרטים מחמירים יחסית שהוגדרו ע"י ותיקי ומנוסי התחום. פאת ברוריה תזכה את בעליה כיום לא רק במבטים מזלזלים – חמור מכך, היא תזכה אותו בפועל בהרחקה חברתית מלב תת-הקהילה עד אשר "יתקן את דרכו" ויישר קו עם האופן בו "נכון" לעשות קוספליי. דינו של קוספליי פשטני לדמות מסדרת Naruto, למשל, לא טוב בהרבה. גם אם מדובר בתוצר ראשון.

גם אם נתעלם מהצביעות הנחה בבסיס תפיסת העולם הזאת, המוכתבת ע"י אנשים אשר היו לפני שנים מספר באותה נקודת פתיחה מבחינה יצירתית וידע, הרי שברמה המעשית היא מהווה גורם מסרס עבור רבים בקהילת האנימה והמנגה שאולי רצו לנסות את ידם בקוספליי, באופן חד פעמי ובכלל. תפיסה שבבסיסה עומדת, מבחינה מעשית, תמיכה בדה-לגיטימציה של השונה שומרת על התחום מצומצם יחסית ודל צמיחה כשמדובר באנשים הבוחרים להתמיד בתחום הקוספליי. במקום מסוים, התפיסה הזאת היא שאחראית לכך שקוספליי הפך לתת-קהילה של ממש במובנים רבים, המבודלת מקהילת האנימה והמנגה הכללית.

הדה-לגיטימציה והניכוס של הכוח להגדיר מה "נכון" ומה "לא נכון", בידיהם של מי שיצר ומשמר את התפיסה הזאת, משמשת אותם, ביודעין ולא ביודעין, להפיכת תחום עיסוק יצירתי, מעניין, מרתק ומספק בתוך תחביב גדול יותר, למועדון חברים סגור. מועדון חברים שדורש מאדם לעמוד בתנאי סף שרירותיים בכדי להתקבל, ומרגע שנכנס, דוחקים בו להצטרף למרוץ עכברים שעיקרו הניסיון להגיע לפסגה ובכך לקבל תשומת לב והערצה של המוני חברי קהילה אחרים, גם על חשבונם של אחרים. זו מציאות שבין השאר אחראית לריבים הדרמטיים סביב ענייני קאסטים ותקריות "גנבת" קוספליי של דמות זאת או אחרת, אשר צצות מדי פעם כדי לעכר את האווירה ובעצם לתת דרור לרפש הנוצר והמצטבר מתחת לפני השטח, בסביבה הלא בריאה הזאת.

כשם שאורי אביב, לשעבר מנהל אייקון ובהווה מנהל אייקון TLV, מעוניין לייצר אייקון חדש שחף מכל הגיקים שמביכים אותו, שבו יהיו רק אנשים מגניבים המתעניינים במד"ב ופנטזיה, כך גם רוצים חלק מותיקי תחום הקוספליי ונספחיהם הצעירים יותר רוצים לנקות את הבמה מהאנשים המביכים, הלא אסטטיים, המוצלחים לכאורה פחות ולהישאר רק עם האסטטיות, ה"איכות" ותחושת ה"נעימות". המשותף לשניהם היא העובדה שהם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לקיים אירוע גדול, בעל מוניטין ורב מבקרים, ומצד שני לעשות זאת בלי האנשים "המביכים" שמעצם קיומם בעצם מאפשרים את קיומו של אותו אירוע, ברמה הכלכלית, ההתנדבותית וחשוב מכל, ברמה הערכית שלו.

ברמה המעשית, הדבקות בתפיסה הזאת אולי לא הורגת את תחום הקוספליי בארץ והעיסוק בו, אבל היא בוודאי מחלישה אותו ומדללת את השיח הקהילתי סביבו. זאת מבלי שתהיה לכך שום הצדקה מעשית – הרי שהרוב המשמעותי שעוסק או רוצה לעסוק בקוספליי, אותו רוב "מביך", הוא שמרוויח מעצם קיומו וטבעו את הבמה שניתנת לתחום, ולא המיעוט שרוצה לשמר לעד את מקומו באור הזרקורים. ברמה הערכית, הרי שקיים מרחק בלתי ניתן לגישור בין הטענה כי אדם הוא קוספלייר גרוע, לבין המסקנה כי לו בפועל זכות לעשות קוספליי. מה גם שמדובר במסקנה שלא מעוגנת בשום "אמת" – אף אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס התפיסה הזאת לא מחויבת מעצם העבודה שקוספליי הוא תחביב, אלא רק מעצם הרצון של מי המחזיק בה לשלוט ברמה מסוימת בקהילה.

השינוי של התפיסה המעוותת הזאת יכול להגיע רק מכיוונו של מי שמקיים את התפיסה הזאת בפועל – לא מי מהותיקים שהתווה אותה, אלא דווקא הצעירים והחדשים יותר בתחום הקוספליי הישראלי, שהצליחו בניגוד לאחרים לעמוד באמות המידה ו"להתקבל", גם אם הם לא בהכרח מסכימים בחדרי חדרים עם תפיסת העולם הרווחת. עליהם להבין כי המצב הנוכחי הוא כלל וכלל לא כורח המציאות, כי הוא משתמר רק תודות לקשר שתיקה ולמאזן אימה מדומה. ברגע שקשר השתיקה וההסכמה שבקריצה יתפוגגו, לא תישאר ברירה אלא לבצע שינוי, גם אם הוא יהיה הדרגתי ואיטי, משום כשמציגים את התפיסה הזאת לאור יום היא אינה מסוגלת לעמוד בפני הביקורת המופנית כלפיה, ומשום שאף אדם לא יהיה מוכן להצהיר בפומבי כי לגיטימי לדחוק את רגליו של אחר בגלל סיבות פסולות שכאלו.

אז כן, מתרחש משהו מאד לא בריא בתת-קהילת הקוספליי בארץ, ובעיסוק בקוספליי עצמו, אבל המצב בר תיקון, ולמזלנו הכוח שנחוץ כדי לשנות ולתקן נמצא בידיהם של מי שעמוק בפנים רוצים במציאות אחרת, נעימה יותר. עליהם נשאר רק לפצות את פיהם.

פוסט זה הוא חלק מנושא הכתיבה החודשי, העוסק בקהילתי הקוספליי הישראלית, של טבעת האנימה החדשה -התארגנות רופפת של בלוגרי אנימה ישראלים, אשר שמה לעצמה מטרה לפתח את השיחה הקהילתי בכלל ואת סצנת בלוגי האנימה בפרט ע"י כתיבה מרוכזת על נושא חודשי, אשר נבחר באופן משותף ע"י כלל חברי הטבעת, והתדיינות לגביו.

11 ינו
27
מאת Random Otaku

 כשכל דבר אחר נכשל… noitaminA!

אחת הנקודות המסקרנות שעלו בדיון שנוצר כאן לפני ארבעה חודשים בנוגע למצבה של קהילת מעריצי האנימה הישראלית, התייחסה אל תעשיית האנימציה היפנית במצבה הנוכחי, ולתוצריה, כגורם מרכזי לאיבוד העניין בתחום בקרב מעריצים ותיקים בישראל. למרות שהיא נקברה תחת הררי תתי-הדיונים אחרים, יש ערך בהפניית אור הזרקורים אל הנקודה הזאת, גם אם באיחור ובאופן שונה מהצפוי.

למרות הדחף הטבעי לקטלג אמירות בכל הנוגע להידרדרות רבתי של אנימה בשנתיים-שלוש האחרונות, כגרסה מוכרת של הקינה על "דור הולך ופוחת", כדאי לעצור לרגע ובכל זאת להתעמק במה שנכתב באותיות הקטנות ונאמר בין השורות. אם נשים בצד את הדיון המתבקש על הבדלי תפיסה, טעם ומטרה הצובעים את האופן בו אנו מתייחסים לתוכן אותו אנו צורכים, נוכל להתעמק ברשימת הכותרים אשר הרכיבו את עונות השידורים של השנתיים-שלוש האחרונות, ולהבין מאין מגיעות אמירות שכאלו.

בבחינה שכזאת יהיה קשה לפספס את מגמת הגידול המסתמנת זה זמן רב יחסית בכמות הכותרים החדשים הפונים באופן ברור למכנה המשותף הנמוך ביותר, או שמא לקהל נישה כזה או אחר. מדובר בהחלטה הגיונית מנקודת מבט כלכלית עבור חלקים נרחבים בתעשיית האנימה היפנית השרויים במצב כלכלי לא יציב – הפקת סדרות להן יהיה קהל צרכני "שבוי", לטובת מימון שוטף של הנפשות הפועלות ופרויקטים מאתגרים יותר. עם זאת, גישה זאת מעלה שאלות מטרידות בנוגע למקומו של אנימה כמדיום ערכי (לאו דווקא בהקשר האומנותי), לאור היחס הלא מחמיא הקיים בין מספר הכותרים המופקים, מסוג זה ומהסוג המאתגר יותר, במציאות בה בכל עונת שידורים עולות לאוויר יותר מ-20 סדרות חדשות, ובעיקר לאור התגברות הדליפה של רעיונות "שיווקיים" גם אל תוך הפקות ועבודות בהן זרים לחלוטין, כדוגמת אלמנט ה-moe ב-Sora no Woto.

מדובר במציאות מורכבת ולעיתים אף קשה, שעתידה רק להסתבך עוד יותר עם כניסתו לפעולה של חוק מס' 156 בחודש יולי הקרוב.

אחת מקרני האור החזקות במציאות הישרדותית זו היא רצועת שידורים שבועית קצרה, אשר צריכה להיות נר לרגלי כל מעריץ אנימה ותיק המלין על כך שהוא לא מסוגל עוד למצוא סדרות איכותיות חדשות – noitaminA. הרצועה, שהושקה באמצע 2005, נוצרה מתוך כוונה לתת במה לסדרות אנימה שונות הפונות לקהל יעד רחב ובוגר יותר מהדמוגרפיה השלטת באנימה באופן כללי, של גברים צעירים.


הטארקי מן מציעה מבט שנון, מצחיק, מרגש ומעט מעציב אל חייו של ציבור שלם ולרוב שקוף ביפן.

למרות נתוני הפתיחה שלה – הוקצה לה חצי שעה והיא מוקמה בלילה שבין חמישי לשישי – הרצועה זכתה להצלחה מהירה יחסית מבחינת נתוני החשיפה לה זכתה וכמות הצופים שמשכה. היא התבססה מהר מאד כמקור לסדרות קצרות, איכותיות ומגוונות למדי בנושאיהן – בדיוק מה שנדרש כדי למשוך קהל מזדמן יותר, או מעריצים אשר חיפשו משהו שונה.

דוגמא בולטת להצלחה הראשונית של הרצועה היא Hataraki Man, סדרה אשר דיברה על ואל פלח באוכלוסיה הכמעט ובלתי נראה בהווי הבידורי ביפן; נשות הקריירה ועובדות המשרד "האפורות", וזכתה לנתוני רייטינג גבוהים יחסית לסדרת אנימה (ממוצע של 4.4% ושיא של 5.1%). דוגמא אחרת היא Nodame Cantabile, ששודרה ברצועה מינואר ועד יוני 2007, אשר זכתה להצלחה מסחררת ולהפקה של שתי עונות המשך – אשר שודרו ברצועה גם כן – כמו גם דרמה טלוויזיונית פופולארית.


פארדייס קיס, עמוק בפנים, היא דרמה אנושית חמימה המוגשת על מצע ססגוני ומסוגנן.

פרט להצלחות אלו, סדרות נוספות אשר שודרו ברצועה וזכו לביקורות אוהדות הצליחו לגרוף הישגים מעשיים מסוימים – Paradise Kiss, Honey & Clover ו-Moyashimon הן העיקריות שבהן. הצלחות מתמשכות אלו, בדגש על ההצלחה רחבת ההיקף של Eden of the East, אשר שודרה ברצועה מאפריל 2009 ומאז זכתה לשני סרטי המשך, הביאו את הנהלת Fuji TV להחלטה כי יש לקדם עוד את הרצועה ובאפריל 2010 היא הורחבה לכדי שעה שלמה, והחלו להופיע בה 2 סדרות במקביל בכל רגע נתון. באותו החודש, חברת ההפצה והתרגום האמריקאית FUNimation הכריזה על כך שהגיעה לכדי הסכם עם הנהלת הערוץ, וכי שידורי הרצועה ישודרו בליווי כתוביות באינטרנט כשעה לאחר שהסתיימו ביפן – סימן לכך שסדרות הרצועה תפסו את עניינו של קהל נרחב בקהילת המעריצים האמריקאית.


לא רק שנודמה מספקת הרבה תענוג לאוזניים וללב, היא גם מצליחה לשלב מוזיקה קלאסית וקומיות.

החלק הארי של 23 הסדרות אשר שודרו ברצועה בחמש השנים מאז שנוסדה, זכו להכרה מצד מבקרים ומעריצים כאחד, גם אם הכרה זו לא לוותה בהכרח בהצלחה מסחרית תואמת. נראה שרצף זה לא עתיד להישבר גם בעונת השידורים האחרונה, של חורף 2010, בהתחשב בכך ששתי הסדרות המשודרות ברצועה כחלק מעונת שידורים זאת – Fractale ו-Wandering Son –  זוכות כבר עכשיו לשבחים ומסתמנות כמובילות העונה.

לאור היסטוריה מרשימה כל כך, קל יהיה להמליץ בפה מלא וללא שום הסתייגות לכל מעריץ ישראלי, ובעיקר לאלו אשר איבדו תקווה כי ימצאו משהו איכותי לראות, לכל הפחות לתת הזדמנות לכל סדרה חדשה אשר משודרת במסגרת רצועת השידורים של noitaminA, ואף להשלים את הצפייה בסדרות שכבר שודרו ברצועה בעבר.

כשהמסך מוצף בסדרות על להקות של תלמידות תיכון חסרות נקודה או נשמה, בסדרות המשך לאצ'י תפל ושל סדרות בהן הדמויות מייצגות את מדינות העולם באופן קומי לשם סיפוק הצורך בשיפים (OTP), האלטרנטיבה שמציעה noitaminA היא כמעט בגדר גלגל הצלה בלב סערה; נווה מדבר מרהיב בלב שיממון של בינוניות, רדידות והקרבה של הנרטיב למען המכנה המשותף הנמוך ביותר ונישות פטישיסטיות.

אז בפעם הבאה שאין לכם מה לראות, תפתחו את הערך של הרצועה בויקיפדיה האנגלית, ותבדקו אם ניסיתם כבר לצפות בכל הסדרות המוזכרות בו.

תגיות:
11 ינו
12
מאת Random Otaku

 הצעת חוק מס' 156 ואנחנו

אישורה של הצעת חוק מס' 156, אשר עברה לפני מעט יותר מחודש באסיפה המחוקקת של טוקיו רבתי, עתיד ככל הנראה להפוך לאירוע המכונן של תרבות האוטקו ביפן בעשור של העשור הנוכחי. עם אישורה הורחבה בעצם באופן משמעותי היכולת של הממשל המטרופוליטאני של טוקיו לצנזר ולהגביל את הפצתם של תכני אנימה, מנגה ומשחקים הפוגעים "במוסר הנוער", מבלי שטבע אותה פגיעה נוסח באופן ברור ומפורט. מצד אחד, המשמעות המיידית של החוק אינה קטסטרופלית כפי שהיא משתמעת מלשונו המשפטית, בעיקר לאור סוגיות יישום החקיקה והסתייגויות אשר התקבלו מצד האופוזיציה לחוק, אך מצד שני מדובר בחקיקה המייצרת מציאות מסוכנת בה בעלי אינטרס בממשל יוכלו להוציא לפועל מהלכים אשר יפגעו בתעשיית האנימה והמנגה המוחלשות גם ככה.

מדובר במצב אשר התאפשר בין השאר תודות לחוסר הקשב של התעשייה להלך הרוחות במסדרונות המחוקקים של טוקיו; עם הבסת הצעת החוק הקודמת בנושא ביוני 2010, אשר זכתה לכינוי "חוק הנוער הבדיוני". מקדמיה בבית המחוקקים, בראש מושל טוקיו רבתי אישיארה (Shintaro Ishihara), עברו למסלולי קידום משניים וחשאיים יותר והגיעו לשלב מתקדם עם גרסה מצומצמת של אותו חוק, היא הצעה מס' 156, לפני שמתנגדיו הבחינו במתרחש. התגובה הייתה איטית, באה באיחור מבחינת לוחות הזמנים של ההצבעה והייתה חלשה ולא ממוקדת מספיק. במקום שנציגי התעשייה יפעלו כדי לנטרל את מסע הדיסאינפורמציה של המפלגה הליברל-דמוקרטית, מפלגתו של אישיארה, ובני בריתה, היו אלו מספר מצומצם של פוליטיקאים חסידי חופש הביטוי שניסו להפריך את הרושם המטריד והמוטעה – כאילו המצב כיום כלל לא מפוקח וכי הפריצות הופכת חומר בוטה לנגיש לציבור הכללי ללא שום בקרה.

במחאה על אישור החוק, חברות בולטות בתעשיית האנימה והמנגה היפנית הודיעו כי הן מושכות את ידן מ-Tokyo Anime Fair, יריד מרכזי בו משתתפים השחקנים המרכזיים בתחום, אותו מבקרים עשרות אלפי אנשים כל שנה בו נסגרות עסקאות בעשרות מיליוני דולרים – הממשל של מטרופולין טוקיו ואישיארה העומד בראשו לוקחים חלק מרכזי בהקמת וארגון האירוע מדי שנה. מהלך זה מעמיד בסימן שאלה מהותי את עצם קיום היריד במרץ 2011. במקביל לכך, מספר כותבים ב-2ch דיווחו בימים האחרונים כי במספר מכולות ברחבי טוקיו מגזיני מנגה שונים שמוקמו עד לא מזמן במדור הכללי הועברו למדור המבוגרים בלבד – מדובר אומנם בהתרחשות סמלית ונקודתית לכל היותר אך בו בזמן היא מבשרת רעות לא פחות מההכרזות הדרמטיות סביב TAF.

חצי השנה הקרובה, בה יגובשו המנגנונים והמדיניות המעשית ליישום החוק אשר ייכנס לתוקף החל מחודש יוני הקרוב, עומדת להיות במידה רבה גורלית עבור הרוב המוחלט של התעשייה הרשמית המייצרת את התוכן המהווה את לב תרבות האוטקו היפנית – חברות המפיקות ומפיצות סדרות אנימה, כותרי מנגה ומשחקים מסוגים שונים. אם להשתמש בסופרלטיב, הרי שאנו נמצאים בעיצומם של ימים גורליים של ממש מבחינה קיומית.
אם כי, אי אפשר לקבל את הרושם הזה, או בעצם אפילו חלק פיסה מהמידע הנ"ל, משיטוט במרחביה הוירטואליים של הקהילה הישראלית. הספינה שוקעת והתזמורת ממשיכה לנגן. הזדמן לי להלין רבות על דלות השיח, ובעצם על דלות התחביב עצמו, בקרב קהילת המעריצים הישראלית של אנימה ומנגה, המתעקשת ברובה להתהדר בנוצות לא לה – המאמר הגדול האחרון אשר התפרסם כאן הוא דוגמא לכך. ועם זאת, ספק אם אי פעם נפלה לידי דוגמא בולטת, ברורה ומשמעותית יותר לתהומות אליהם הידרדרנו, או שמה תהומות מהם מעולם לא יצאנו.

מעט ההתייחסות שכן נכתבה במפוזר ובדלילות, ביחס לחקיקה ולנסיבותיה הסתכמה בהערות שטחיות, טבולות בלא מעט בורות בנוגע לאופי והמבנה הבסיסי של תעשיית האנימה והמנגה ביפן, שניתנו בהתייחס לתמצות פשטני ולוקה של נוסח החוק. האמירה השלטת כי "לא נורא, זה יפגע רק בסדרות אצ'י בוטות ולא בסדרות הטובות" היא סביר להניח הדוגמא המושלמת לכל מה ששבור בשיח ובסדר העדיפויות של אנשים הטוענים כי הם מעריצים אמיתיים של תחום תרבות האוטקו.

ראשית, מדובר בבורות מרצון בנוגע לעובדה הפשוטה כי באווירה הצרכנית השלטת זה זמן רב ביפן, כותרי נישה בכלל, וכותרי אצ'י בפרט, הן שמייצרים רווחים משמעותיים עבור חברות הפקה ומפיצים רבים – כמה שלא נבכה על המציאות הזאת, סדרות דוגמת Kuragehime ו-Shiki עדיין יזכו במקרה הטוב להצלחה מסחרית ותודעתית זניחה במגרש הביתי שלהן. שנית, מדובר בהתייחסות פשטנית וסלחנית באופן מזעזע – מדובר בנושא מהותי וחשוב בלי קשר לתחביב כזה או אחר – לצנזורה כללית, המשאירה מקום רב מדי לדמיון, ליצירתיות ולאינטרסים הפוליטיים של המוציאים אותה לפועל.

עצם העובדה כי מדובר בהתרחשות שלכאורה אין לאיש בקהילת המעריצים הישראלית השפעה עליה, אינה מחלישה בכלל הנקודה פשוט כי זאת כלל לא הנקודה, משום שהדיון המתבקש על סוגיה כה מהותית לה תהיה השפעה על כל אחד ואחת מאיתנו, בקהילת המעריצים של אנימה ומנגה בישראל, הוא חלק בלתי נפרד מעצם העיסוק במה שמאפשר לנו להתהדר באצילתה של מעריץ, או שמה "אוטקו", אנימה ומנגה. אנו שנסבול מחוסר בנגישות לכותר מנגה זה או אחר, ולא נזכה לראות סדרת אנימה – עונה שנייה ל-Panty & Stocking היא מטרה בולטת לחוק – איכותית כזאת או אחרת. מה גם שיש דבר מה לעשות – על כך עוד רגע.

כפי שעולה מדבריהם ומתגובותיהם הרשמיות של כמה מבכירי התעשייה, בניהם בכירי חברת Kadokawa, Kodansha ו-Shuiesha המוציאות לאור הגדולות ביותר ביפן למנגה על סוגיה השונים, המאבק נגד החוק והמנטאליות העומדת מאחריו לא תמו עם אישורו בבית המחוקקים. העובדה כי לחוק צורפה הצהרה פורמלית שעיקרה הדגשת הצורך בזהירות ובחשיבה מעמיקה בכל הנוגע ליישומו, ומתגברים קולות המחאה בתקשורת ובציבור, מראה כי האופוזיציה לחוק זה בבית המחוקקים ומחוצה לו אולי התעוררה מאוחר מדי אך היא נחושה למנוע את תרחישי האימה שהוא צופן בחיכו.
אם כן, זאת אכן תקופה גורלית עבור יוצרים וחברי תעשייה, ובעצם עבור התעשייה בכללותה במבנה הנוכחי, אשר מייצרים את התוכן אותו אנו צורכים באדיקות שכזאת – יהיה זה כרך מנגה, סרט אנימה או משחק נובלה ויזואלית – אם זהו לא נושא חשוב לדיון קהילתי, איך יכול להיות שהתדיינות גבוה-גבוה על תחרויות קוספליי היא כאן?

בנוגע למה שאנו בכל זאת יכולים לעשות; כל אחד ואחת מאיתנו יכול לשלוח הודעה רהוטה ומנומסת בשפה האנגלית לממשל המטרופוליטאני של טוקיו, בה הוא מביע את מורת רוחנו כמעריצים מהחקיקה והשלכותיה, לכתובת הדוא"ל המיועדת לפניות הציבור, המצוינת באתר הרשמי בשפה האנגלית – koe at metro.tokyo.jp.

הערה מס' 1: הלינק הראשון בפוסט הוא קישור להסבר מפורט ובו בזמן נגיש של החוק – הוא שם כדי שתקראו אותו.
הערה מס' 2: להלן קישור למאמר המפרט באופן נגיש ומתומצת את הרקע להצעת חוק מס' 156 והנסיבות שאיפשרו את אישורה.

10 ספט
18
מאת Random Otaku

 "הקהילה" – תגובה מרוכזת

אהיה הראשון להודות כי עוצמת, נפח וטיב השיח שנוצר סביב הטקסט (המשמעותי) האחרון אשר פורסם כאן הצליחו להפתיע אותי לגמרי. על אף חשיבות הסוגיות שהועלו בו, והניסיון לקדם אותו בדרכים שונות ומשונות, תגובה מהדהדת שכזאת, לשמה הטקסט מלכתחילה נכתב, עדיין הייתה לגמרי לא צפויה. נשאר לי רק להוריד את הכובע בפני כל מי שבחר לקחת חלק בפולמוס שנוצר, אם בתגובות לטקסט עצמו, בפייסבוק, בתגובה לידיעה בישראטקו או באחת משלושת הודעות התגובה שפורסמו בימים שחלפו מאז. ריבוי ערוצי הדיון המקבילים היא גם הסיבה לטקסט הזה, אשר נועד לספק התייחסות מרוכזת ומסודרת לשלל הסוגיות שהועלו בתגובות, וחידוד מספר דברים שהובנו באופן חלקי ע"י מגיבים רבים.

תחילה, חוסר ההבנה המשמעותי ביותר; חשוב לנתב את הדיון על איבוד הדרך בהקשר הנושאי הרחק מחלוקת קהילת המעריצים לרמות ותק. החלוקה המופרשת הזאת לא נעשה באופן מודע, כדי להימנע מגרירת הדיון למחוזות המוכרים של דיוני "ותיקים vs. נובים\חדשים\וכו'." אחרי הכל, גם "המשמר הישן" מראה סימנים של איבוד מיקוד בעיסוק הליבה של קהילת המעריצים – אנימה ומנגה – וזה מה שמבדיל את דיון זה מאותם דיונים נצחיים. לא מדובר כאן בהתפרצות לדלת פתוחה, או בהתייחסות לנקודה שהועלתה בטור ב-ANN, אלא בניסיון לפתוח דלת חדשה לגמרי, בבניין שעולה באש.

הסכנה הטמונה בהתפוגגות החלק הוותיק בקהילה, והתמזגותו לתוך "הקהילה", ברורה – זו תהיה פגיעה אנושה בהונה התרבותי של קהילת המעריצים; אחרי הכל, מי יעזור ליצור שיח מורכב ועשיר יותר ומי ישמש בסיס איתן ליזימה קהילתית, אם לא אותם ותיקים, חדורי ניסיון ובעליי ראיה רחבה יותר של דברים. סיבה נוספת לא לפנות לחלוקה הזאת, הוא הקושי שבנתינת פיתרון מערכתי, או פיתרון מכל סוג שהוא, לבעיית פערים בין מעריצים – כאן בהחלט מדובר בסוגיה שורשית של כל קהילת מעריצים שהיא. במקום לחשוב מה יתאים יותר ל"נובים" ומה יתאים ל"אוטקו", עלינו לחשוב כיצד ניתן ליצור תוכן ומסגרות תומכות תוכן (בלוגים, אתרים דוגמת ANN וכו'.) אשר תתאמנה למעריצי אנימה ומנגה בישראל.

מכאן אפשר לקפוץ לנקודה אחרת אשר בלטה במיוחד בתגובות, בעיקר בהקשר דווקא לסוגיית ההתנהגות, ומייצגת בעיני תפיסה בעייתית בקרב קהילת המעריצים, הלא היא כנסים כבמה לפיתרון הן בעיית העניין והן בעיית ההתנהגות. למרות שכנסי אנימה הפכו בפועל לזירת ההתגוששות הפאן-קהילתית היחידה כיום, אסור שהם ישתלטו על לב הסוגיה ומהם בהחלט לא תגיע הישועה. אחרי הכל, כנס הוא אירוע ראקטיבי, נקודה סופית של תהליכים ולא נקודת מוצא שלהם. הישועה יכולה להגיע רק מכיוונם של "מוסדות" לכל הפחות חצי קבועים, אשר ייצרו סביבה תומכת לעיסוק בתחביב; בין אם זה מדור המנגה בכרמיאל ובין אם אלו הקרנות הסרטים והסדרות באוניברסיטה העברית, דרך אירועים מתמשכים העניין בתחביב יכול להתבסס באמת ולהתמקצע. גם כנס אנימה אשר יכיל כמות תכנים כפולה, מזו שהוצגה בכנסים האחרונים, אירוע בן יום אחד לא יצליח להשלים עבור המבקר הממוצע חסך של כמה חודשים או ליצור עניין מתמשך כאשר אין משהו שאפשר לעסוק בו אחרי הכנס.

בהערת שוליים לנקודה הזאת, מן הראוי להתייחס לטענה שעלתה יותר מפעם אחת במהלך הדיון, אם במרומז ואם לאו, בנוגע לסוגיית התכנים של כנסים אנימה ישראליים; כאילו לא נעשה מספיק בכדי לספק תוכנייה מלאה ומגוונת יותר לבאי הכנסים, וכי מספיק "לפנות לאנשים" והתוכנייה תכפיל את עצמה בן רגע. האמת העצובה היא שמאגר התכנים הזמינים בקהילת המעריצים, כמו גם כמות בלוגי האנימה הפעילים בעברית, לטובת כנסים ובאופן כללי דל באופן מזעזע ממש – זהו אולי הראי הטוב ביותר לרמת ההתפתחות העניינית של העיסוק בתרבות האוטקו בארץ.

באופן מעט מפתיע, דווקא סוגיית ההתנהגות זכתה להתייחסות העוצמתית והנפחית יותר בשלל התגובות ותתי- הדיונים שהתפתחו, ועל אף שזו הייתה צריכה להיות דווקא הסוגיה השולית, נדרש לחדד בנוגע אליה מספר נקודות. הראשונה היא בין חוסר עניין להתנהגות; מגוחך לקשור בין חוסר עניין באנימה ומנגה ("התחביב") לבין התנהגות פסולה או אי נאותה, או לבין כישורים חברתיים לוקחים בחסר. גם מיטב האוטקו הגיעו לקהילת המעריצים מסיבות דומות לאלו של ה"לא מאמינים", וגם בהם קיים זרע הפורענות ועל כך יעידו כנסי עבר – עצם העיסוק בתחביב אינו עושה את העוסקים בו לעליונים לאלו שלא עוסקים ובכל זאת מסתובבים במעגלים חברתיים זהים. הנקודה השנייה קשורה למיני רעיונות שעלו במהלך הדיון על בעיית ההתנהגות; אם כבר הדיון הגיע למחוזות לא צפויים שכאלו, חשוב לשמור על כובד ראש וזהירות רבה כאשר מתדיינים באפשרות של טיפול פעיל בתופעות התנהגותיות מצד מנהלי תתי-קהילות ושאר בעלי שררה בקהילת המעריצים – מדובר בכוח אדיר ושימוש בלתי מושכל או רפלקסיבי בו יכול לגרור השלכות בלתי צפויות ואף לא פשוטות. דווקא בגלל שמנהל פורום יכול לשמש כתובע, חבר מושבעים ומבצע, עליו לעשות זאת כמה שפחות, אם בכלל.

תגיות:

אין טעם לטעון כי המושג "הקהילה", על הטיותיו והקשריו הרבים, הפך לכה מרכזי בשיח של מעריצי האנימנגה רק הודות לדיונים מלאי ההשמצות, הרפש ותרבות הדיון הקלוקלת שנוצרו במסגרת הבחירות האחרונות לוועד אמא"י. אחרי הכל, גם אם הבחירות הללו הצליחו להסעיר את הביצה המקומית שלנו, מכל הסיבות הלא נכונות, הרי שמדובר במושג המלווה את מעריצי האנימנגה בישראל באופן כזה או אחר מן הרגע הראשון, גם אם לעיתים בסדר; עם זאת, אופי השיח הזה כן מהווה סיבה טובה מספיק לדיון מחודש במושג הזה, ובמשמעויות שלו כלפי חוץ וכלפי פנים. אם להשתמש בהגדרה הקיימת בויקיפדיה, ויסלח לי על כך אבן שושן, הרי שקהילה היא "קבוצת פרטים שיצרו קשרים חברתיים הפועלים בגבולות מסוימים, מקושרים למקום, ויש להם מאפיין רצון או עניין משותפים."

מתוך הגדרה זו עולות, קופצות אפילו, שתי הסוגיות העיקריות והמהותיות עליהן עלינו לתת את הדעת אם ברצוננו לתפוס את לב העניין, ולהתייחס לסימני השאלה הצפים זה זמן מה מעל המסגרת החברתית של מעריצי תרבות האוטקו בישראל. הראשונה קשורה באותו רצון או עניין משותף, והשנייה לאותם גבולות מסוימים, גם אם לא בהכרח בתיאום מלא ומדויק להגדרה.

בניגוד לרושם הראשוני, ואולי גם לדעת הרווחת, ההבדל בין האופן בו מעריצי תרבות האוטקו בארץ נהגו בעבר לכנות את המסגרת החברתית בה הם התקיימו ("קהילת האנימנגה", "קהילת מעריצי האנימה והמנגה" וכו'.) לבין האופן בו הם נוהגים לכנות אותה כיום ("הקהילה", בפשטות) אינו סמנטי כלל ועיקר. זהו תסמין של תופעה רחבה ושקטה, שאת שורשיה צריך לחקור בנפרד, הגורמת להתמוססות וערפול המאפיינים המשותפים המקוריים אשר היו נחלת קהילת האנימנגה בעבר, ומעבר למכלול מאפיינים רחב ואמורפי יותר, המהווה בסיס ל"קהילה". המילים אנימה ומנגה, או אוטקו בשביל ההקשר הרחב יותר, נדחקו מקדמת התודעה של רבים וכתוצאה מכך גם מאוצר המילים בו הם עושים שימוש, פשוט משום שקרנם של הדברים העומדים מאחורי המילים הללו ירדה בעיניהם.

הסחיפה הזאת מייצרת מציאות מוזרה למדי, המולידה בתורה מצבים מוזרים עוד יותר, דוגמת קוספליירים אשר לא צרכו את התוכן מתוכו הם בחרו את הקוספליי שלהם ("אבל זה יפה!") – במקום להוסיף ולהרחיב את הקיים, מיני מרכיבים שהיו שוליים, משניים ואקסצנטריים יותר בתרבות האוטקו ונספחיה החלו להחליף ולעוות את אותו בסיס קיים. שתי דוגמאות נוספות לכך אפשר למצוא בהתייחסות המשמעותית לה זוכה Nico Nico זה זמן מה, גם אם הדומיננטיות שלו ירדה בחודשים האחרונים, ובמסיבות ה-J-Music שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הקהילתי.

במקום הרס "מוסדות" קיימים, יהיה זה קוספליי או אחד משלל תחומים אחרים, השינוי הזה מרוקן אותם טיפין-טיפין מתוכן ומייצר להן מעין גרסאות "איזור הדמדומים". אפילו מבט חטוף על הפורומים השונים, בהם מתקיימים מעריצי אנימנגה ונספחיהם במרחב הווירטואלי, מגלה את השינוי בדגש של המסגרות החברתיות של "הקהילה" מן הפן הנושאי ("מקצועי") לפן החברתי. "הארי פוטר חברתי" היא אומנם דוגמא קיצונית למדי לאן תהליך כזה יכול להוביל, אבל דוגמא מייצגת בכל זאת.

לחידוד וסיכום הסוגיה הזאת, ניתן לטעון ללא טיפת משוא פנים, כי המסגרת המכונה כיום "הקהילה" משמשת יותר ויותר כבית למגוון אנשים שלא מצאו את מקומם, מבחירה או שלא, במסגרת חברתית "רגילה", והקשר שלהם לתרבות האוטקו בצורתה הקלאסית זניחה; זאת במקביל לאכלוסה ע"י מעריצי אנימה ומנגה מן המניין, ההופכים לרוב הולך וקטן.

שאלה מעניינת בהקשר הזה, גם אם רק ברמה התיאורטית, היא האם אנו מתקדמים במלוא המרץ אל הנקודה בה בסופו של דבר "הקהילה" תאלץ להתפצל, לאור המשך הגדילה שלה; בין העיסוק בתרבות האוטקו\פופ היפנית, לבין זרם מקביל ובולט בתרבות האלטרנטיבית בישראל. או שאולי הסוגיות הללו כה קשורות אחת בשנייה, עד כדי כך שהשינויים הללו הם לא יותר מהתפתחות מתבקשת?

היה לכך התשובה אשר תהיה, השאלה הזאת מקשרת אותנו ישירות לסוגיה השנייה עליה צריך להרהר – אותם "גבולות מסוימים", בהקשר המעט שונה שנדרש כאן. מוסכמות התנהגותיות ותפיסתיות עומדות בבסיסה של כל התארגנות חברתית, והן שמאפשרות התקשרות תקינה ומקובלת על כל חבריה של ההתארגנות. מכאן אפשר כבר להצביע על סיבת העיסוק בסוגיה הזאת – כל עוד המכנה המשותף העיקרי של מעריצי אנימנגה ונספחיהם היה נושאי ("מקצועי"), המוסכמות החברתיות "הרווחות" הן ששלטו בהתרחשויות והנחו את המעריצים איך להתייחס לעניין זה או אחר, על אף העובדה שהמעריצים התקיימו במקביל למסגרת חברתית "רגילה"; הדחייה, מבחירה או מחוסר בחירה, של המסגרת הזאת לא סנוורה את האושיות והם השכילו להבין שעל אף העוול שחוו, קיימת לגיטימיות ברורה לרוב המוסכמות ההתנהגויות הרווחות, "הרגילות". הקיצוניות ההתנהגותית הייתה בהחלט קיימת, אך היא הוגדרה ככזאת ונדחקה לקצוות ולפינות האפלות של קהילת האנימנגה.

התוצאה הישירה של הסחיפה במכנים המשותפים של המסגרת החברתית שהיא הקהילה, הייתה התפוגגות הדרגתית אך מתמשכת של ההבנה הזאת, שחפפה תהליך מקביל של שינויי בדפוסי ההתנהגות המקובלים בחלקים כאלה ואחרים של הקהילה. הקיצוניות החלה מזדחלת לאיטה אל מרכז הבמה – ככל ששונות הפכה לרכיב דומיננטי יותר בהגדרת הזהות של המסגרת שהיוותה להם קורת גג, כך הפכו חבריה והמצטרפים החדשים אליה ליותר עוינים, גם אם לא בהכרח במודע, לכל המשויך "לרגיל". זו הקרקע הפורייה עליה צמחו תקריות דוגמת זאת אשר התרחשה במפגש ישראטקו, או ההטרדות שהפכו לחלק מהנוף בכנסי האנימה השונים.

מטבען, מסגרות חברתיות מייצרות בנקודה מסוימת בחייהן שפה ייחודית במידה כזאת או אחרת המשותפת לכלל חבריהן, מעצם קיומן הן מייצרות "ערך תרבותי" בדמות מנהגים, טקסטים והיסטוריה כללית. ייתכן ובכך מסתכם כל העניין, ייתכן שקהילת מעריצי האנימנגה ונספחיהם מוצאת סוף כל סוף את מקומה העצמאי בים של הקיום החברתי, אך קשה לי להאמין שזה אכן המקרה – התמונה המשתקפת במראה לא נראית מחמיאה מספיק כדי להצדיק הסבר כה מונומנטאלי, מה גם שמספיק להביט בקהילות מעריצים אחרות בחלקו המערבי של העולם כדי להבין שקהילות מעריצים מתפתחות ללא הרף, רק שזה לא הכיוון אליו הן עושות את זה.

אין בשורות הללו קינה לתקופת זוהר שחלפה, כי הרי לא באמת "היה פה טוב יותר פעם", בלי מחזות הזמר שצמחו מתוך קהילת המעריצים, דוכני היוצרים שמעשירים את קיומה ושאר ירקות. יש כאן סך הכל ניסיון להצביע על כך שאולי איבדנו את הדרך בין כל הדברים הללו, שהפכו להסחות דעת ברגע של חולשה קבוצתית, וכי הגיע הזמן שנסתכל סביבנו, על המצב כפי שהוא, ונחליט בחוכמה לאן מועדות פנינו ומה אנחנו בעצם מחפשים.