בועת מחשבה

בלוג העוסק באנימה, מנגה ובתרבות האוטקו שבניהם. בלוג מחשבות רציני כמעט לגמרי, אני מניח.

בחודשי הגסיסה האיטיים של הבלוג, אי שם בין סוף 2010 ותחילת 2011, המשכתי מתוך הרגל באיסוף שוטף של חומרים מעניינים לפרסום ישיר או עקיף – כתבות, קישורים, רעיונות. בדרך לא דרך, קלסר החומרים המודפסים מאותה התקופה שרד בחלקו הגדול על המדפים המאובקים שלי, טומן בחובו אוצרות שטרם ראו אור יום ומחכה לרגע שאגלה אותו מחדש. מזל שעברתי דירה.

כתבת הראיון המצורפת, מגיליון חודש מרץ 2011 של מעריב לנוער (מס' 2763), היא אחד מאותם אוצרות – ראשון בסדרה שתתפרסם כאן מדי פעם. בהתחשב בזמן שחלף היא אומנם אינה קשורה יותר להווי השוטף של קהילת המעריצים הישראלית, אבל בפרסום שלה יש טעם ארכיוני והיסטורי – תיעוד של תקופה שונה שחלפה לה זה מכבר, על מאפיינה הייחודיים.

כל_יום_פורים_קוספליי_מעריב_לנוער_מרץ_2011_01 כל_יום_פורים_קוספליי_מעריב_לנוער_מרץ_2011_02

כל_יום_פורים_קוספליי_מעריב_לנוער_מרץ_2011_03 כל_יום_פורים_קוספליי_מעריב_לנוער_מרץ_2011_04

הנועם היחסי של הראיון הוא אולי הדבר העיקרי שקופץ לעין, בהתחשב בתקופה בה הוא פורסם ובמסגרת בה זה בוצע. פרט לכך קל להבחין כי הוא מיועד לקהל שזר לתחום הקוספליי ומנסה לגעת בו רק על קצה המזלג. הדבר היחיד שמושך תשומת לב הוא השימוש המצחיק-שלא-במודע בגרשיים בחלק מהטקסט, עם פנינים שיכולות להתחבר להומור פנים קהילתי גם אחרי כל הזמן הזה: […] מחברי 'קהילת "הקוספליי" ' \ קהילת הקוספליי ה"ישראלית".

דרך אגב, אני מודע לכך שצילום איכותי ככל שיהיה של מצלמת טלפון נייד אינה יכולה להחליף סורק איכותי; ברגע שאתארגן על סורק חדש, אעלה מחדש את כל הכתבות באיכות גבוהה יותר.

"מעמול" הוא מגזין תרבות הרואה אור זו שנה שביעית ע"י מחלקת תרבות, יצירה והפקה של מכללת ספיר, תחת ידם המסורה של סטודנטים ממגמת המו"ל שלה. השילוב הזה, בין מגזין תרבות בעל בסיס אקדמאי לבין צוות הפקה צעיר שמוחו טרם התייבש לגמרי, כנראה מסביר את הניגוד בין דברי המערכת על כתבה העוסקת בקוספליי אשר מופיעה בגיליון קיץ 2016 של המגזין והטקסט עצמו.

מדובר בכתבת ראיון עם ביאטריס ריטנבאנד (עם הופעת אורח של נסטיה שבח) על העיסוק שלה בקוספליי, על היבטיו השונים, בעלת אורך מכובד. מכל האפשרויות היצירתיות והקלישאות השחוקות, דבר המערכת הפותח את הגיליון בחר להקדיש לה את המילים המרהיבות הבאות – "כתבות על כל מיני בריחות של צעירים לעולמות של פנטזיה […] חלקן עשויות להחריד […], וחלקן עשויות להתמיה".

זו אמירה מסקרנת, בהתחשב בכך שהיא מופיעה שורות ספורות אחרי מה שנשמע כמו הצהרת כוונת מצד מערכת המגזין – "מגמתו של 'מעמול' […] היא בין השאר להשיב מלחמה להתמעטות העניין בתרבות וברוח". על גיבנתו של הגמל נאמר מספיק, כך נדמה.

מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_01מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_02

מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_03מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_04

מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_05מעמול_קיץ_2016_ראיון_קוספליי_06

בניגוד לדברי ההלל של המערכת על בריחה תמוהה מהמציאות, הכתבה עצמה דווקא מציגה את המרואיינת כאדם עם תחביב ואת התחביב כתחום מורכב ואמביוולנטי, כמות שהוא. אומנם זו מסגרת מעט "מקצועית" יותר מגופי התקשורת המסחריים הגדולים, מהם "הארץ" הוא היוצא מן הכלל היחיד וגם אז לא תמיד, אבל עדיין מדובר בשינוי מרענן ביחס לשגרת הסיקור לה זוכה התחום בכלל ותת-תחום הקוספליי בפרט בארץ.

הדו-שיח עם ביאטריס מצליח אפילו לספק כמה רגעים מסקרנים ומעשירים מעט. עם זאת, הוא לא לגמרי מצליח למצוא את המיקוד והאמירה שלו, בין שלל האנקדוטות שמספקת המרואיינת. לחלק מכך אחראי גם מה שמרגיש כמו שידוך-שלאחר-מעשה של ראיון ה"נספח" בעמודים האחרונים, של נסטיה שבח, שלא מוזכר כלל עד שהוא מופיע לפתע – תזזיתי ולא מפותח.

ניתן למצוא את הגיליון בימים אלו ברשתות "סטימצקי" ו"צומת ספרים", בעלות צנועה של 55 ₪.

תגיות:
16 יול
10
מאת Random Otaku

 "בועת מחשבה" חוזר לשוחות

Legend of Galactic Heroes Quote - 01

Legend of Galactic Heroes Quote - 02

נקודה חשובה (מתוך Legend of Galactic Heroes)

אם יש הבנה מנחה אחת לעשייתי בקהילת היא ששינויים אמתיים, חייבים להיות מהותיים: כדי ששינוי יתפוס וישתרש, נדרשת השקעה מתמדת וזמן, במובנה הלא אהוד של המילה. אויבו של שינוי שכזה הוא קודם כל מציאות המקדשת ריגושים וסיפוקים מיידים, ובכדי לשרוד את אתגריה הקיומיים מיישם השינוי נדרש התמדה ואורך רוח. מצד שני, חשוב לא פחות לדעת לזהות את השינוי, או שמה אי-השינוי בהלך הרוח ואת הרגע בו מימוש חזון הופך למאבק בתחנות רוח.

כשהפסקתי לכתוב כאן לפני יותר מחמש שנים, הייתי מלא בהיסוס ובחשש אך גם בתחושה כי הנה נפתח פרק חדש ומשמעותי בהוותי כמעריץ – החזרה לאמא"י בתפקיד בכיר, בנסיבות שונות בתכלית מהפוטצ' של 2007, הייתה משכרת וזימנה על פניו הזדמנות של ממש להביא את רעיונותיי לעולם המעשי. לא זאת בלבד, הרי שכבר מהרגע הראשון, העשייה הארגונית הרגישה כמסוגלת למלא כל דקה פנויה ואת כל תשומת הלב אם רק אתן לה.

בסופו של דבר, התברר כי זה היה פרק שנחתם בהבנה כי אני ניצב מול אותן תחנות הרוח – ארבע השנים שביליתי בהובלת המסגרת הזאת היו מלאים חוויות מהותיות, אך הן נחתמו בהתפכחות מרה ובביצוע "חישוב מסלול מחדש". יותר מכל, הן סיפקו קרקע פורייה לחוויה החשובה ביותר שאדם נושא חזון יכול לחוות – מפגש מתמשך ובלתי מתפשר עם המציאות המעשית של קידום מטרות הארגון אל מול קהילת מעריצי התחום בארץ כפי שהיא בנויה ומתנהגת, על הניגודים הקיצוניים שהיא מכילה ומעמידה לפרנסיה הרוחניים.

התובנות המצטברות שסיפק החיכוך הזה והתחושה המצטברת לא פחות של דריכה במקום הן שהולידו את השלב הראשון בדרך שהובילה בסופה למעמד הנוכחי, ובכך לפחות יש בהן תרומה חיובית תחומה. עם היציאה לדרך חדשה, הן שדחפו אותי בנובמבר 2014 להחיות את רוחו של "הפאנזין".

"בועת מחשבה" בתצורת הפאנזין שלו נולד על יסודותיו הרוחניים של קודמו מ-2009, הרבה תודות למי שלא נמנה עם קהילת המעריצים באותו ניסיון ראשון. הוא אפשר לי להמשיך ולעשות בדחיפה של תחום התוכן, שהיה מאז ומעולם נקודת החולשה של קהילת המעריצים שלנו. חשוב מכך, הוא אפשר לעשות זאת במסגרת הגדולה ממני – כזאת המאפשרת לעודד ולפתח את מי ששואף, במודע ולאו, להפוך לחוד החנית של העיסוק הפורה והמורכב בתחביבנו המשותף.

שנה וחצי של צבר חוויות במסגרת הזאת, בחברת כמה מהאושיות המרשימות לצדן זכיתי לעבוד בקהילה הישראלית, פיתחו בי בהדרגה את התובנה הרדומה שנטעה עזיבת אמא"י. התובנה כי לכל העשייה המפרכת והמורכבת הזאת נדרש משהו משלים ל"ציבורי", שימלא את החלל ה"פרטי" שנוצר מאז אותו יום – דוגמא אישית.

דוגמא אישית שנובעת מהשאיפה להוסיף ולפתח את השיח הדליל שקיים בנושאי קהילתה ותחביב, לחזור ולתרגל את הכישורים עליהם התבססתי בעשייתי כמעריץ מאז תחילת דרכי, ובכך גם לשפר את יכולתי לתת דין על עשייתם של אחרים, כעורך ראשי בפאנזין ובכלל.

דוגמא אישית שנדרשת משום שתמיד אטען כי ללא קיום פעיל ופעלתני בקרב חבריה, "אזרחות פעילה" אם תרצו, דינה של קהילת המעריצים שלנו להמשיך ולדשדש עוד שנים רבות בין דוכני פיגרים מזויפים ועצומות אינטרנטיות הדורשות את חזרתו של ערוץ האנימה ב-Yes.

זוהי דוגמא אישית שצריכה לעלות מן האוב – על "בועת מחשבה" לחזור לחיים, כשמשלימה נדרשת לפאנזין וכבמה להתעסקות באנימה, מנגה ותרבות האוטקו, על קהילת המעריצים של תחומים אלו בארץ ובכלל.

כדברי האמרה הערבית – "אם אתה נסיך ואני נסיך, מי יוביל את החמור?"

תגיות:
11 מרץ
26
מאת Random Otaku

 פרויקט הספרייה של אמא"י ממריא

במבט ראשון, הארגזים הללו נראים כמו עוד צמד של ארגזים פלסטיים אקראיים המלאים בספרים בלתי מזוהים. עבור חדי ההבחנה מבין הצופים, זאת בעצם ערמה מסודרת ומרשימה בגודלה של כרכי מנגה – 61 במספר, אם לדייק. חלקם אף אחראי או מכיר מי מקבוצת האנשים שאחראית להיווצרותה של הערמה הזאת.

עבורי, שני הארגזים הללו הם זיכוי ממשי ואדיר לאמונה ארוכת השנים שלי בפוטנציאל הגולמי הגלום בקהילת המעריצים בה אני חבר. ברמה אישית יותר, הם הכלי בעזרתו הצלחתי להגיע לסופו של מסע גלמוד בן כמה שנים, ולמצוא לעצמי את ההצדקה האידיאולוגית כאיש תוכן, שכה נדיר למצוא.

אחרי רצף מאמרי המערכת שפקד את המקום הזה בחודשים האחרונים, הגיע הזמן להפסקה מתודית – למשהו אישי יותר.

התמונה מעלה צולמה זמן קצר לפני שהארגז העליון, אשר הכיל 22 כרכים, נמסר לידיה המסורות של אחראית מדור ההשאלה של ספריית "בית אריאלה". הכמות הראשונית הזאת אמורה למצוא את דרכה אל מדפי המדור ובתקווה אל חיכם של באי הספרייה העירונית הגדולה בתל-אביב עד סוף חודש מרץ. בכך הגיע לסיומו החלק הראשון והמשמעותי של הפרויקט הזה, "פרויקט הספרייה" של אמא"י, שנמשך קצת יותר מארבעה חודשים יחסית אינטנסיביים.

אם להיות כנה לחלוטין, הרי שהמגעים האינטנסיביים עם הנהלת הספרייה, במייל ובטלפון, הפגישות והזמן והאנרגיה שהשקעתי, היו שווים לקליפת שום אילולא ההתגייסות המשמעותית של מעריצים מן השורה מקהילת האנימה ומנגה הישראלית. התגייסות שהעמידה בקצת פחות מחודש ימים 61 כרכי מנגה, ועתידה להעמיד עוד לפחות 40 כרכים נוספים לרשות הפרויקט עד לסוף חודש מרץ, אם במסגרת כנס הארוקון 2011 ואם בכלל.

ברשימת התורמים עד כה אפשר למצוא אנשים מכל שדרות הקהילה; מעריצים צעירים ומזדמנים שנהנים בעיקר מהחברתיות שבקהילה, ותיקים פעילים שעדיין צופים וקוראים למרות תחושת הריחוק מקהילת המעריצים בצורתה הנוכחית, ותיקים שמזמן פרשו מהקהילה הישראלית אל מרחבי האינטרנט, מעריצים שעיקר תחום עניינם הוא תחום המנגה וגם כאלה שהחליטו להתרכז ולהשקיע את עיקר זמנם הפנוי בקוספליי. התרומה הזאת, ואלו שעוד יבואו, מייצגות באמת ובתמים את קהילת מעריצי האימה, המנגה ותרבות האוטקו הישראלית בכללותה, כמעט על כל צדדיה.

זאת הדגמה מרשימה ליכולת של חלקים נרחבים בקהילה להתגייס למען מטרה חשובה ומאחדת, ובמקום מסוים לקחת את גורלם כמעריצים בידם הם. גם אם זה נעשה בצורה בסיסית ביותר, כנגזרת ממצבה הלא מפותח של הקהילה, מדובר בהנחת יסודות חיוניים שיאפשרו בעתיד להגיע רחוק יותר. אם אני מבקר חלקים מקהילת האנימה והמנגה או תופעות המתגלות בה ונראות לי כבעיתיות, זה רק משום ההבנה כי אם הקהילה תשתחרר מכבליה ותקבל דחיפה קלה קדימה, היא יכולה להפוך למקום מרתק, עשיר ומגוון.

על אף הזעה והמאמץ שהשקעתי בפרויקט הזה, שעיקרו שיפור ההווי היום-יומי של מעריצים ישראלים וחשיפה של התחום כלפי חוץ, היו אלו אתם – חברי הקהילה הישראלית מכל הסוגים והגוונים – שגרמתם לפרויקט להמריא מהקרקע ואני סמוך ובטוח שתדאגו לכך שהוא יהפוך להצלחה מתמשכת ולנכס צאן ברזל של קהילת מעריצי האנימה, המנגה ותרבות האוטקו בישראל, בתל-אביב ובתקווה גם בערים נוספות בארץ. אם הצלחנו כקהילה להגיע להישג כה יפה, יש לי הרגשה שאם רק נרצה, וננסה לממש את הרצון הזה, נוכל להצעיד את עצמו ואת התחום קדימה אל מקום טוב יותר.

הרשו לי אם כך, להוריד בפניכם את הכובע ולהודות לכם. תודה.


הם גרועים? אולי, אבל זאת זכותם כל עוד הם נהנים.

בכל קהילת מעריצים מפותחת מתקיימים מתחים מסוימים בין חבריה הצעירים לבין אלו הותיקים, בין אלו המגדירים עצמם מעריצים "מקצועיים" לבין אלו המתאפיינים בעניין מזדמן יותר בתחביב; זהו חלק מובנה מהדינאמיקה החברתית שלהן. הדבר נכון במיוחד בקהילת מעריצים הסובבת תחום כמו תרבות הפופולארית היפנית, בו צבירת הון תרבותי ו\או רכישת כישורים ויכולות משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת "ערכו" של מעריץ – אפשר להסכים שמהותי הרבה פחות אם אתה חדש או ותיק בקהילת משחקי לוח, מאשר היה הוא חדש בקהילת האנימה והמנגה (ולא בהכרח בישראל) או בנישות מסוימות של קהילת המד"ב המערבית.

המתח הזה מוליד מפעם בפעם קונפליקטים פנימיים, בעיקר סביב שאלות מכוננות; איך מגדירים מעריץ "אמיתי", מה צריך להיות חלקו היחסי של כל "צד" בפעילויות המתקיימות עבור המעריצים וכו'. למרות הדחף הראשוני לראות במתחים ובקונפליקטים אלו דבר המערער את יציבות הקהילה, עצם קיומם עוזר בעצם לייצר ולקיים קהילת מעריצים חיה ובועטת הנעה קדימה. אלא אם כן המתח והקונפליקטים שהוא מייצר מדרדרים לנקודה בה דה-לגיטימציה הופכת לחלק מקובל מהשיח, אז הם הופכים לסכנה ממשית לבריאות הקהילה.

נראה שדווקא זה בדיוק מה שמתרחש בתת-הקהילה שהתהוותה סביב תחום הקוספליי בישראל זה זמן מה.

הצמיחה והשיפור המהירים באיכות ובמורכבות הקוספליי בארץ בשנתיים האחרונות, הביאו להתהוותה של תת-קהילת קוספליי ולהתפתחותה עד לנקודה בה תחרות אינטנסיבית, גם אם היא לא גלויה רוב הזמן, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, וקיים בה סף סובלנות נמוך למדי כלפי תוצרים לא מרשימים או כאלו שלא עומדים בסטנדרטים מחמירים יחסית שהוגדרו ע"י ותיקי ומנוסי התחום. פאת ברוריה תזכה את בעליה כיום לא רק במבטים מזלזלים – חמור מכך, היא תזכה אותו בפועל בהרחקה חברתית מלב תת-הקהילה עד אשר "יתקן את דרכו" ויישר קו עם האופן בו "נכון" לעשות קוספליי. דינו של קוספליי פשטני לדמות מסדרת Naruto, למשל, לא טוב בהרבה. גם אם מדובר בתוצר ראשון.

גם אם נתעלם מהצביעות הנחה בבסיס תפיסת העולם הזאת, המוכתבת ע"י אנשים אשר היו לפני שנים מספר באותה נקודת פתיחה מבחינה יצירתית וידע, הרי שברמה המעשית היא מהווה גורם מסרס עבור רבים בקהילת האנימה והמנגה שאולי רצו לנסות את ידם בקוספליי, באופן חד פעמי ובכלל. תפיסה שבבסיסה עומדת, מבחינה מעשית, תמיכה בדה-לגיטימציה של השונה שומרת על התחום מצומצם יחסית ודל צמיחה כשמדובר באנשים הבוחרים להתמיד בתחום הקוספליי. במקום מסוים, התפיסה הזאת היא שאחראית לכך שקוספליי הפך לתת-קהילה של ממש במובנים רבים, המבודלת מקהילת האנימה והמנגה הכללית.

הדה-לגיטימציה והניכוס של הכוח להגדיר מה "נכון" ומה "לא נכון", בידיהם של מי שיצר ומשמר את התפיסה הזאת, משמשת אותם, ביודעין ולא ביודעין, להפיכת תחום עיסוק יצירתי, מעניין, מרתק ומספק בתוך תחביב גדול יותר, למועדון חברים סגור. מועדון חברים שדורש מאדם לעמוד בתנאי סף שרירותיים בכדי להתקבל, ומרגע שנכנס, דוחקים בו להצטרף למרוץ עכברים שעיקרו הניסיון להגיע לפסגה ובכך לקבל תשומת לב והערצה של המוני חברי קהילה אחרים, גם על חשבונם של אחרים. זו מציאות שבין השאר אחראית לריבים הדרמטיים סביב ענייני קאסטים ותקריות "גנבת" קוספליי של דמות זאת או אחרת, אשר צצות מדי פעם כדי לעכר את האווירה ובעצם לתת דרור לרפש הנוצר והמצטבר מתחת לפני השטח, בסביבה הלא בריאה הזאת.

כשם שאורי אביב, לשעבר מנהל אייקון ובהווה מנהל אייקון TLV, מעוניין לייצר אייקון חדש שחף מכל הגיקים שמביכים אותו, שבו יהיו רק אנשים מגניבים המתעניינים במד"ב ופנטזיה, כך גם רוצים חלק מותיקי תחום הקוספליי ונספחיהם הצעירים יותר רוצים לנקות את הבמה מהאנשים המביכים, הלא אסטטיים, המוצלחים לכאורה פחות ולהישאר רק עם האסטטיות, ה"איכות" ותחושת ה"נעימות". המשותף לשניהם היא העובדה שהם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לקיים אירוע גדול, בעל מוניטין ורב מבקרים, ומצד שני לעשות זאת בלי האנשים "המביכים" שמעצם קיומם בעצם מאפשרים את קיומו של אותו אירוע, ברמה הכלכלית, ההתנדבותית וחשוב מכל, ברמה הערכית שלו.

ברמה המעשית, הדבקות בתפיסה הזאת אולי לא הורגת את תחום הקוספליי בארץ והעיסוק בו, אבל היא בוודאי מחלישה אותו ומדללת את השיח הקהילתי סביבו. זאת מבלי שתהיה לכך שום הצדקה מעשית – הרי שהרוב המשמעותי שעוסק או רוצה לעסוק בקוספליי, אותו רוב "מביך", הוא שמרוויח מעצם קיומו וטבעו את הבמה שניתנת לתחום, ולא המיעוט שרוצה לשמר לעד את מקומו באור הזרקורים. ברמה הערכית, הרי שקיים מרחק בלתי ניתן לגישור בין הטענה כי אדם הוא קוספלייר גרוע, לבין המסקנה כי לו בפועל זכות לעשות קוספליי. מה גם שמדובר במסקנה שלא מעוגנת בשום "אמת" – אף אחת מהנחות היסוד העומדות בבסיס התפיסה הזאת לא מחויבת מעצם העבודה שקוספליי הוא תחביב, אלא רק מעצם הרצון של מי המחזיק בה לשלוט ברמה מסוימת בקהילה.

השינוי של התפיסה המעוותת הזאת יכול להגיע רק מכיוונו של מי שמקיים את התפיסה הזאת בפועל – לא מי מהותיקים שהתווה אותה, אלא דווקא הצעירים והחדשים יותר בתחום הקוספליי הישראלי, שהצליחו בניגוד לאחרים לעמוד באמות המידה ו"להתקבל", גם אם הם לא בהכרח מסכימים בחדרי חדרים עם תפיסת העולם הרווחת. עליהם להבין כי המצב הנוכחי הוא כלל וכלל לא כורח המציאות, כי הוא משתמר רק תודות לקשר שתיקה ולמאזן אימה מדומה. ברגע שקשר השתיקה וההסכמה שבקריצה יתפוגגו, לא תישאר ברירה אלא לבצע שינוי, גם אם הוא יהיה הדרגתי ואיטי, משום כשמציגים את התפיסה הזאת לאור יום היא אינה מסוגלת לעמוד בפני הביקורת המופנית כלפיה, ומשום שאף אדם לא יהיה מוכן להצהיר בפומבי כי לגיטימי לדחוק את רגליו של אחר בגלל סיבות פסולות שכאלו.

אז כן, מתרחש משהו מאד לא בריא בתת-קהילת הקוספליי בארץ, ובעיסוק בקוספליי עצמו, אבל המצב בר תיקון, ולמזלנו הכוח שנחוץ כדי לשנות ולתקן נמצא בידיהם של מי שעמוק בפנים רוצים במציאות אחרת, נעימה יותר. עליהם נשאר רק לפצות את פיהם.

פוסט זה הוא חלק מנושא הכתיבה החודשי, העוסק בקהילתי הקוספליי הישראלית, של טבעת האנימה החדשה -התארגנות רופפת של בלוגרי אנימה ישראלים, אשר שמה לעצמה מטרה לפתח את השיחה הקהילתי בכלל ואת סצנת בלוגי האנימה בפרט ע"י כתיבה מרוכזת על נושא חודשי, אשר נבחר באופן משותף ע"י כלל חברי הטבעת, והתדיינות לגביו.

קבל עדכונים מבועת מחשבה